10 שנים אני הולכת בקביעות ואדיקות לסרטים של פסטיבל הקולנוע בירושלים. יש משהו בקולנוע בלתי מסחרי ברובו, שמצליח לעשות לי משהו ששום דבר אחר לא מסוגל. בפעם הראשונה שהלכתי לסרט של הפסטיבל, זה היה לסרט גרמני-צרפתי, כמעט בלי מילים, שנקרא “מקומות בערים“. אף אחד לא שמע על הסרט הזה. כל מה שאני זוכרת ממנו הם אלמנטים ויזואליים מסוימים, אור מסוים על הפנים של הגיבורה שאין לי מושג איך קראו לה (מסתבר ש”מימי”). ישבתי לבד באולם ובכיתי מהזדהות איתה, ומאושר על שזה אפשרי לכתוב שירה ויזואלית נעה.

והנה, הגיע הדור הבא של סרטים עצמאיים, שלא מבקש אלא לגעת. אולי היה שמח לצאת מהחובות שהאמנות גררה אותו אליו, אבל בעקרון, מטרת הרווח הראשונה והעיקרית שלו, היא לגעת. ליצור לשם היצירה. “four eyed monster” הוא סרט עצמאי, חינמי. שתי דמוית עם תסבוכים פנימיים והמון הקפדה על פרטים. הוא פשוט יפה. כמעט לא אמריקאי. הוא בעיקר פה בגלל התרגשותי מהיכולת ליצור משהו באמת יפה ולשתף את העולם בו.

“אדם חסר אופי, ראוי כי ימצא לו שיטה”. (אלבר קאמי, הנפילה)
אברום בורג מצא. בראיון שנתן לארי שביט ב”הארץ” , הוא מצהיר כי הוא רוצה לחזור ליהודי, המלא שבו, ולוותר על הישראלי הרע שהיה, הריק מבחינה רוחנית. הוא מעדיף להתפקד כצרפתי חדש, כגרמני מתוקף בית אבא. היהודי, הוא גורס, הוא הגלובליסט הראשון, שהקדים את זמנו. אזרח העולם. בורג רוצה לשוב לאיחוד האירופי “האוטופי”, להתקדם לאזרחות העולם, לשבת בביתה של יהדות גרמניה שחסר לו כל כך. אני מוכנה לעזור לו לארוז, ולהוסיף לו קצת צידה לדרך, בצאתו “הביתה”.האיחוד האירופי, בניגוד להצהרתו המפוקפקת של בורג, הוא הרבה דברים, אבל “יהודי לחלוטין” – הוא לא. הוא אולי סופר-מדינה בתחילת דרכה, אולי אוסף של פרטים ואיגודי על בירוקרטיים המארגנים אותם, קרי מדינות, שחברו להם יחדיו מטעמים כלכליים-פוליטיים-תרבותיים ואחרים. אם יותר לי להזכיר לבורג, האיחור האירופי התחיל לקרום עור וגידים במטרה לשקם את אירופה ההרוסה לחלוטין לאחר מלה”ע ה2, ולמנוע מהיבשת שהטרידה את העולם בשתי מלחמות כמעט רצופות, מלשוב ולעשות זאת. לקחו לאיחוד כ50 שנה לקום מההריסות של מה שהיתה כבר ציביליזציה, מאות בשנים לפני שמדינת ישראל בכלל חלמה להיוולד ועוד חמישים ייקחו לו לאיחוד, כדי להחליט לאן הוא מסוגל להתפתח. בינתיים, בלבנט, לקחה מדינה קטנה את הזמן כדי להיוולד. את הזמן לגדול, למרוד, להתווכח. בורג מינה את עצמו להיות האיש עם שעון העצר, מי שמודד לישראל הצעירה זמן: עכשיו הגיע הזמן לעזוב את הפרנויות. עכשיו הגיע הזמן לסמוך (על מי?), להפסיק להיות נכים נפשית. אם מתחשק לו להיות תראפיסט, בבקשה. אבל להווה ידוע שאל לו למטפל לדחוק במטופל. תהליכי הבראה מטראומה שלוקחים זמן, במיוחד למטופל-מדינה, הקולקטיב. תהליכי התהוות, לוקחים גם הם זמן. מבני השלטון הישראליים האקטואליים הם איומים? אולי. אבל טרם היתה להם הזדמנות ראויה להשתבח.
בורג, ממהר להתייאש.פניה עוז-זלצברגר מספרת בספרה “ישראלים, ברלין” על אודות שחיתויות ותאגידים גרמנים וצרפתיים שהרוויחו הון מן האיחוד בחסות קוהל ומיטראן. האם, היא שואלת, הגרמנים כועסים על עצמם בשל חטאי הפוליטיקאים שלהם? לא. הם רואים במעילה בכספים ובאמון טבע האדם. הם ימנעו מהסקת מסקנות קודרות אודות הלאום והשלטון, ימנעו מלמתוח ביקורת עצמית קטלנית על אופי לאומי, מנטליות והרגלים. ואולי, צריך ללמוד מהם לקח חשוב: אם למסדרונות ניהול המדינה מתמגנטים מועלים בכספים ושאר לוקים בחולשות אנוש, עדיף לחשוד דרך קבע בטבע האדם, מאשר להתייאש בכל פעם מחדש, מהמדינה.

אברשה וחבר מרעיו אוחזי הדרכון האירופי, ורבים מיושבי מדינת ישראל יכולים גם הם ואולי מוזמנים בתיאוריה, להתיישב שם מחדש, ברגע זה ממש. לצאת מהגטו הציוני, כפי שהוא מכנה את ישראל. אבל לא שם ימצא, אני חושדת, את המלאות הרוחנית שהוא שואף אליה. אירופה וישראל דומות מאד בתרבות הצריכה שלהן, בחיפוש הדרך בעולם פוסט מודרניסטי, בהתמודדות עם שינויים טכנולוגיים, עם בעיות הגירה, וכיוב’. אלה “רעות חולות” של הזמן, לא של המקום. הייאוש באירופה, פשוט יהיה לו באופן אישי, קצת יותר נוח. “אני גר ברובע היהודי, או במה שנקרא כך עד שבאו אחינו אנשי-היטלר ופינו בו מקום. איזה מרחץ! שבעים וחמישה אלף יהודים שגורשו או נרצחו, הרי זה ניקוי באמצעות שואב אבק…” (אלבר קאמי, הנפילה)

אין צורך להרחיב על מעללי עברה של אירופה שאליה מתגעגע ושואף בורג כל כך. אולי יש צורך להזכיר לו שהוא מתגעגע אל החלל הריק שהותירה אחריה עבודת הניקוי השקדנית של המשטר הנאצי ומשתפי הפעולה עמו. גם האירופים מתגעגעים אל יהודיהם האבודים. בורג מוזמן מבחינתי לקום, להנכיח ולמלא להם בגופו את החסר. אני בארצי שלי, לא אתגעגע למזגזג חסר אופי אחד פחות.